העמותה
לאנשים מאושרים

 

 

דף הבית >> מקום למחשבה:
 

 

מקום למחשבה - איתן אלחדז


היום שבו נולדה הצויליזציה המערבית

(או היום שבו המיתוס הפך ללוגוס)


כתב איתן אלחדז

לפני 2,500 שנה קרה הדבר הבלתי ייאמן – האנושות עשתה קפיצת מדרגה תודעתית: מחברה חקלאית לחברה טכנולוגית, ופרה-היסטוריה להיסטוריה שנכתבת ומתועדת. ומחברה שמתעסקת בעיקר בלשרוד ולהתקיים, לחברה שמפתחת תרבות, אומנות, וערכי מוסר.
על השינוי הזה אחראים מספר מצומצם ביותר של אנשים שהם המורים הרוחניים הגדולים של האנושות, שהמוזר והמפתיע הוא שהם נולדו וחיו פחות או יותר באותם השנים בחלקי עולם שונים מבלי שהם מושפעים האחד מהשני.
.הראשון שנולד הוא בודהא ("הנאור",) הוא כינויו של גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיאמוני, "החכם איש שבט שאקיה") (563 לפנה"ס-485 לפנה"ס), נסיך הודי, בן למלך מדינת שאקיה, שהתווה את העקרונות הראשיים של הדת הנקראת על שמו, בודהיזם.
בבגרותו נחשף לסבל שבקיום האנושי, ובגיל 29 החליט לנדוד ברחבי הודו וללמוד עליו. כך עשה במשך 6 שנים. מדיטציה הובילה אותו לרגע הארה, שבו נחשפו לו אמיתות הקיום. בארבעים השנים שלאחר מכן, ניסה להעביר אותן לתלמידיו. בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטי – הדהרמה - המבוססת על ארבע אמיתות יסוד:
1. החיים הם סבל;
2. הסיבה לסבל היא התשוקה לסיפוק החושים;
3. יש אפשרות לשים קץ לסבל;
4. הדרך לשחרור מהסבל היא בת שמונה השלבים הכוללת, בין היתר, ראיה נכונה, הבנה נכונה, דיבור נכון, התנהגות נכונה, הגות נכונה ועוד. בסוף הדרך מגיעים להתרוקנות מכל הרצונות (נירוונה).
הפילוספיה הבודהיסטית גורסת כי קיום האגו או האישיות האינדיבידואלית של כל אחד מאיתנו היא אשליה, וגם לא קיימת כל נשמה בת אלמוות המשמרת את זהותנו הפיזית. הבודהיזם גם אינו מחייב קיומו של אלוהים, אלא רק את יכולתו של האדם להבין שהקיום הוא אשליה וליהפך לאדם מואר, חופשי מהיצמדות לחומר ולצורה.
מבחינה היסטורית וחברתית, הבודהיזם היווה רפורמה של דת ההינדואיזם: בעוד שההינדואיזם היה מבוסס על חלוקה לכתות (כהנים, לוחמים, סוחרים וכדומה), ודרש מהמאמינים לשלם בכל הזדמנות עבור שירותי דת שהם קיבלו, הטיף הבודהיזם לשחרור מהאמונה בכתות, ואי תלות בכהני דת המתווכים בין המאמין לבין מושא אמונתו.

שתים עשרה שנים לאחר שנולד בודהה, נולד בקצה אחר של המזרח קונפוציוס 28 באוגוסט 551 לפנהס - 479 לפנהס) גדול הפילוסופים של סין, ובעל השפעה מכרעת על תרבותה. קונפוציוס נולד במדינת "לו" בחצי האי שאן-דונג שבצפון סין, בשנת 551 לפנה"ס (על-פי המסורת).
התייתם מאב בגיל צעיר וגודל בידי אמו העניה. בגיל 19 התחתן, אך נישואיו לא עלו יפה.
קונפוציוס היה ידוע בתשוקתו לידע וייסד בית ספר לנערים שביקשו לדעת דרכי התנהגות. מרכזה של תורתו של קונפוציוס היה ה "רן", שפירושו, לפי אחד התרגומים, הוא "אנושיות", וניתן לישם אותה בחמש דרכים שונות:
1. בין מושל לנתין
2. בין אב ובן
3. בין בעל ואישה
4. בין אח לאחיו
5. ובין ידיד לידיד
מונה למושל מחוז במדינה בה נולד וגדל, וניהל את המחוז על פי העיקרון שסודה של ממשלה טובה הוא בבחירת פקידים ישרים ומשכילים. תפקודו היטיב עם התושבים, אך הוא אולץ להתפטר בגלל דוכס קנאי שהדיחו. הוא יצא למסע ברחבי סין בחיפוש אחר מקום שיוכל להנהיג על פי עיקרי אמונתו. משלא מצא, חזר למדינתו.
קונפוציוס לא השאיר אחריו כתבים, אך תלמידיו הרבים אספו את דבריו לספר שתורגם לעברית בשם "המאמרות", או "האנלקטים". תורתו מדברת על היות האדם מוסרי, וטענתו כי טבע האדם זהה בלידתם הביאה לפיצול האסכולה - מנג-דזה (מנציוס) שטען כי טבע האדם טוב מיסודו, ושון-דזה שטען כי טבע האדם רע מיסודו. קונפוציוס שם דגש רב על החינוך, והאמין כי המנהגים הם אלו המעצבים את האדם והופכים אותו למוסרי.

באותה התקופה שבה חי קונפוציוס נולד גם הוא בסין לאו טסה, שגם לו השפעה מכרעת על עיצוב תרבותה של סין, לאו טסה היה פילוסוף אשר . היצירה המרכזית של תורת הטאו, הטאו טה צ'ינג, מיוחס אליו. הוא נעשה לאל פופולרי בפנתיאון של דת הטאו. חסידו המפורסם ביותר, צ'ואנג צ'י, כתב ספר שהיתה לו השפעה גדולה על המשכילים הסינים, ובו מובעים רעיונות של אינדבידואליזם, חרות ואמנות.
מעט מאד ידוע על חייו של לאו צה. עצם קיומו ההיסטורי הוא נושא לדיון, וגם השאלה האם הוא כתב את הטאו טה צ'ינג. למרות זאת, הוא נעשה לגיבור תרבות לדורות רבים של סינים. המסורת מספר כי הוא נולד בכפר קו במחוז הנאן, בשנים המאוחרות של תקופת האביב והסתיו. יש אומרים שהוא נולד עם שיער לבן, לאחר שבילה שמונה או שמונים שנה ברחם אמו, ודבר זה מסביר את התואר שלו, שאפשר לקרוא אותו גם כ"מורה זקן" וגם כ"ילד זקן". לפי המסורת, לאו צה היה בן זמנו המבוגר יותר של קונפוציוס והיה ספרן בספריה האימפריאלית בחצר המלכות של שושלת צ'ו. קונפוציוס בקש בו (בטעות או בכוונה) בצ'ו, קרוב ללויאנג המודרנית, שם קונפוציוס רצה לעיין בכמה מגילות. על פי המסופר, קונפוציוס שוחח למשך כמה חודשים עם לאו צה על ענייני טקס ונימוס, שהם מאבני היסוד של הקונפוציואניזם. לאו צה התנגד נמרצות, שכן הוא חשב שאלה הם מעשים ריקים וחסרי משמעות. האגדה הטאויסטית אומרת כי קונפוציוס למד יותר משיחות אלה מאשר מהמגילות שבא לקרוא. לאחר מכן, לאו צה פרש מתפקידו, אולי בגלל שיוקרתה של חצר צ'ו החלה לדעוך. יש אומרים כי הוא נסע למערב על התאו שלו, למדינת קין, ושם נעלם במדבר. על פי סיפורים אלה, שומר בשער המערבי של הממלכה שיכנע את לאו צה לכתוב את חוכמתו לפני שיצא למדבר. עד זמן זה, לאו צה לימד רק בדיבור, כפי שעשו גם אחרים, כמו סוקראטס, ישו, הבודהה וקונפוציוס, שתרותם נכתבה על ידי תלמידיהם. התגובה של לאו צה לבקשת השומר היתה הטאו טה צ'ינג. בתקופה המודרנית קמה ביקורת על סיפור חייו המסורתי של לאו צה, ויש שטענו, לדוגמא, כי הסיפור של פגישתו של לאו צה עם קונפוציוס היא המצאה טאויסטית, על מהת שהפילוסופיה שלהם תראה כגוברת על זו של קונפוציוס. כמו כן, יתכן כי הכותבים האמיתיים של הטאו טה צ'ינג העדיפו להמציא דמות מיסתורית שתיקח אחריות על הספר, על מנת שיהיה קל יותר להפיץ אותו. ניסו גם להצמיד את זהותו של לאו צה לכמה דמויות היסטוריות ידועות מהתקופה ההיא.

באותם השנים הסוערות מבחינה רוחנית, הועלה לכתב בממלכת ישראל ספר הספרים של הציביליזציה המערבית – המיתוס המכונן של דתות המערב : התנ"ך.
הדיעת חלוקות לגבי השנים שבהם נכתב התנ"ך, ישנם חוקרים אשר טוענים שהתנ"ך נכתב יותר מוקדם במאה השביעית לפנה"ס אך מדובר על אותה התקופה פחות או יותר. החידוש של התנ"ך היה בכך שזאת הפעם הראשונה בה נולד האל הלא גשמי, הוא מבשר את הולדת הדתות המונוטאיסטיות. התנ"ך חידש גם בחקיקת חוקי מוסר, חוקים שהיו זרים לחברה הפאגנית שחייתה בסביבה.
התנ"ך סימל מעבר מחברה שחיה את הטקס, בה ישנה דומיננטיות לפולחנים קדושים, בה יש אינטרקציה עם העולם הטבעי, לחברה שעוברת לחיי הטקסט, בה למילה הכתובה ישנה משמעות, והספר נתפס כמקור של רוחניות.
התנ"ך סימל גם מעבר מחברה מטראכלית שתופסת את האלוהות כנשיות , אמא אדמה יוצרת החיים, לחברה פטראכלית בה האלוהות הופכת לאלוהים זכרי , אלוהי צבאות, נוקם ונוטר רב חסד וארך אפיים.
פחות ממאה שנה לאחר הולדת בודהה, המורה הרוחני הגדול של תרבות המזרח, נולד הפילוסוף הגדול של התרבות המערבית - סוקרטס שחי ביוון. זה קרה בימים שבהם רובה של אירופה הייתה פגאנית, ברברים התהלכו בסביבה ותמונת העולם המוכרת הייתה מצומצמת לאירופה המזרח ואפריקה.
ושם באי לא גדול במיוחד החלו להתהלך ראשוני הפילוסופים – זאת הייתה יוון העתיקה שחוותה פרץ אדיר של רנסנס תרבותי שהוביל לתפנית חדה בתולדות האנושות. דבר שיחזור על עצמו רק אלפיים שנה לאחר מכן, כשהפעם לוקחת את התפקיד איטליה.
סוקראטס (Socrates) היה פילוסוף יווני אשר חי בין 399-470 לפנה"ס. הוא היה הוגה כה משמעותי מתקופתו והלאה עד כי את כל שאר הפילוסופים שקדמו לו כינו בשם "קדם-סוקראטיים". הוא לא הותיר אחריו כתבים כלשהם, וכל הידוע לנו עליו ועל אודותיו נובע אך ורק מכתבים של בני תקופתו ובראשם של תלמידו הנאמן, אפלטון. את סוקראטס הטרידו שאלות בעיקר בנושא תורת הצדק והמדינה.
סוקראטס טוען כי כל אדם רוצה באושרו שלו, דהיינו כל מעשה נעשה בראש ובראשונה מתוך שאילת השאלה "באיזו מידה תורם המעשה להנאתי ומונע ממני את הסבל". סוקראטס ראה בסגולה הטובה ערך עליון, וחלק ממנה הוא החיפוש אחר ההגדרה הנכונה על מנת שנוכל לדון בנושאי מוסר. בהסתובבו ברחובות אתונה, הוא פונה אל אנשים ושואל אותם שאלות על טיב העולם. בכדי לברר את דעתם בנוגע לנושא מסויים, עליו לברר תחילה מהי הגדרתם את אותו נושא והאם הגדרה זו אכן אמיתית. סוקראטס משתמש בבליל שאלות, מעין חקירה צולבת הנקראת אלנכוס (Elenchos), תוך שהוא נמנע מלהכניס לדיון את דעותיו. את כל מסקנותיו, כביכול, מסיק סוקרטס מתשובותיו של בן שיחו, ואלו בתורן משמשות אותו בהמשך הדיון על מנת להפריך את דעותיו של זה האחרון. כך הוכיח בעצם שאין אנשים יודעים על מה הם מדברים כאשר הם טוענים טענות ערכיות.
שיטת דיון שכזו מכונה דו שיח דיאלקטי, דו שיח בו הטיעונים של סוקראטס נובעים מעמדותיו של בן שיחו מבלי שסוקרטס עצמו מתחייב לשום דעה משלו. סוקראטס פשוט מצליח להצביע על הסתירות הפנימיות בכל הגדרה שנותן בן שיחו ולפיכך מוכיח לו כי אינו באמת מבין את שהוא מתיימר להבין. סוקראטס אף לפעמים מציג דעה מסוימת כאילו הייתה זו דעתו, אך בעצם עושה הוא שימוש בדעתו של בן שיחו על מנת לצלוב את השקפתו. בשל כך הואשם סוקראטס באירוניה הסוקראטית המפורסמת, שכן נראה היה שידע את כל התשובות מראש ורק רצה להטיח את בורותם של אזרחי אתונה בפניהם בשנת 399 נשפט סוקראטס על כפירה באלים והשחתת בני הנוער והוצא להורג בשתיית רעל. בעת שבתו בבית הכלא ניסו תלמידיו לשכנעו לברוח, אך סוקראטס טען כי אדם החי במדינה מקבל עליו את חוקיה רטרואקטיבית ולכן לא יברח.
מה היה החידוש הגדול של תרבות יוון? שם נעוצים שורשיה של התרבות המערבית.
הסופר רוברט פירסיג עונה על כך בספרו החשוב 'זן ואמנות אחזקת האופנוע':
"הפילוסופיה הייוונית הקדומה מייצגת את החתירה המודעת הראשונה לחשיפת היסוד שאינו בהיכחדות הקיום האנושי". היוונים הפקיעו מהאלים את ההסבר על הדברים הנצחיים שבטבע . "אולם עתה, כתוצאה מאי מהמשוחדות הגוברת של הייוונים כלפי העולם הסובב אותם, גבר ברוחם כוח ההפשטה ואיפשרה להם להתייחס אל המיתוס הייווני העתיק לא כאל אמת של התגלות, אלא כאל יצירת הדמיון האמנותי. תודעה זו – שמעולם לא היתה קיימת לפני כן בשום מקום בעולם – בישרה רמה חדשה של התעלות לציביליזציה הייוונית".
עד לייוונים מי שסיפרו את הסיפור האנושי היו אלו המיתוסים הקדמוניים בהם שלטו האלים. אך עתה המיתוסים הפכו ללוגוסים אשר כפופים לחוקי הלוגיקה תחת שרביט הפילוסופיה. הפילוסופיה מנסה מעתה למצוא את יסוד הקבע שבחיים, להגיע בכוח השכל לאותה אמת ראשונית, אותם מנסחים בתור 'עקרונות אלמותיים' או 'אידיאלים'. התורה נקראת פילוסופיה, והשיטה לחשיפת האמת נקראת 'דיאלקטיקה' – שפירושה הוא דיון מתוך דיאלוג, חקירה הגיונית של שאלות ותשובות בדרך לחשיפת האמת.
רוברט פירסיג ממשיך וטוען כי עד לפילוסופים הייוונים ה'טוב' נתפס כ'אמת'. זאת אומרת ה'טוב': הוא "חיים של הצטיינות, כפי שקבעו הסופיסטים המתנגדים החריפים לפילוסופים הייווונים. משמעותם של חיי הצטיינות הוא כבוד לכוליות ולאחדותם של החיים, ומשום כך סלידה מספציאליזם (התמחות), משמעו בוז ליעילות – או ליתר דיוק, מושג גבוה יותר של יעילות, יעילות הקיימת לא רק במדור אחד של החיים, אלא בחיים עצמם".

"פארמנידס הבהיר לראשונה שה'עקרון האלמותי' – ה'אחד', האמת , אלוהים – הוא נבדל ממראה חיצוני ומדעה גרידא, ואין ערוך לחשיבותה של ההבדלה הזו ולהשפעתה על המשך מהלך ההיסטוריה. כאן הנקודה שבה הרוח הקלאסית (החשיבה האנליטית ריאלית) נפרדת זו הפעם הראשונה משורשיה הרומנטיים (החשיבה האמנותית הבלתי אמצעית) כשהיא אומרת: "הטוב והאמיתי אינם בהכרח אותו הדבר" – אנאכסאגורס (שהוא הראשון שראה את ה'אחד' בתור nous כלומר 'שכל') ופארמנידס היה להם מאזין בשם סוקרטס שהמשיך את קו חשיבתם עד המסקנה האחרונה – חשוב להבין שעד כה לא הייתה קיימת הבחנה בין חומר ורוח, סובייקט ואובייקט, 'עצם' ו'צורה' (שהם פיתוחים רעיוניים יותר מאוחרים של אריסטו אבי המחשבה האנליטית – מדעית), חלוקות אלו הן פשוט המצאות דיאלקטיות שבוא במועד מאוחר יותר. האדם המודרני נוטה לפעמים להירתע מהמחשבה שהדיכוטומיות אלא הן המצאות, והוא אומר: "כן, הרי הן היו קיימות מלכתחילה. וכך גילו הייוונים: "ועל כך יש להשיב: "היכן הן היו קיימות? הצבע עליהן!". והאדם מתבלבל, אך ממשיך להאמין שהחלוקות המלאכותיות הללו היו קיימות מלכתחילה. אך הם לא, הן רוחות הרפאים, האלים בני האלמוות של המיתוס המודרני. הנראים לנו ממשים מפני שאנו חיים בתוך מיתוס זה.
אריסטו פיתח עד מאוד את הלוגיקה, הוא קבע לראשונה את ההפשטה מן הכלל אל הפרט – דדוקציה, וקבע בכך את השיטה המדעית הראשונה לקביעת עובדות.
אך פירסיג הסופר טוען שהמדע שאמור היה להנחות אותנו בדרך אל האמת, לא רק שלא הצליח במשימתו אלא שהוא הוביל במסקנותיו למספר רב של אמיתות, שלא לדבר על כך שהמדע לא קידם מבחינה ערכית את האדם וכך נוצר מצב שהאדם המודרני שתלה אתתקוותו במדע, נותר חסר אונים, בעולם שבו אין וודאות מוחלטת:
פירסיג: "לא ייאמן מה שאיבד האדם במחיר זכייתו בכוח להבין ולשלוט בעולם בעזרת אמיתות דיאלקטיות. הוא בנה ממלכות של יכולת מדעית להפוך את התופעות הטבע לגילויי מימוש עצומים של כיסופיו לעושר ולעוצמה – אך את זאת קנה במחיר ממלכת הבנה גדולה גדולת ממדים לא פחות : ההבנה כיצד להיות חלק מן העולם, ולא אויב לו."


המקורות לתולדות הפילוסופים מתוך: האנציקלופדיה החופשית באינטרנט 'ויקיפדיה'

 


אמן החיים

אמן החיים הוא דמות אשר מתסכלת על החיים כעל יצירת אמנות, מקדיש זמן ומחשבה גם לדברים הלכאורה בנאליים. אמן החיים מאמין שאת המבחן החשוב בחיים, לא נעבור בבית הספר או באוניברסיטה אלא בתחום יחסי האנוש. אמן החיים יודע שהרגילו אותנו לחשוב שמה שחשוב זה הצורה והעטיפה, אבל הוא בוחן את התוכן של הדברים. משחר היוולדנו מצפים מאיתנו, בוחנים אותנו, משווים אותנו לאחרים, נותנים לנו ציונים, מעניקים לנו תעודות ודיפלומות. רוחשים לנו כבוד, או שאולי בעצם רוחשים כבוד לחשבון הבנק שלנו, לתכולת הבית שלנו, לייחוס שאולי יש לנו. לקשרים שפיתחנו.
ומה עם האדם? האם הוא יכול לעמוד לבדו חף מכל סממן חיצוני?.
אמן החיים בוחן את עצמו כל רגע ורגע ביחס שלו לאחרים.
כי לפעמים הדבר הכי קשה, הדבר שתובע מאתנו כוחות לאין שיעור, הוא היכולת לומר, 'אני מצטער'. לסלוח גם עם אתה לא בהכרח אשם, לעזור גם אם לא מוכרחים, גם אם יגידו שאתה 'פראייר'. גם ללא תמורה. להקשיב מבלי להשיא עצות. לומר שלום גם אם אתה מרגיש מזופת, לומר מילה טובה למרות שפגעו בך. לעזור למרות שניצלו אותך. לאהוב למרות השנאה, להיות אופטימי למרות שהכל פסימי, וזה לא להיות מנותק, זה לשמור על צלם אנוש,זה לא לאבד תקווה. וזה לא צביעות כי מעל הכנות ישנו את הרגש והנפש.
אמן החיים יודע שכל רגע ורגע בחיים, הם בסיס ליצירה של דבר מה חדש – מחשבה, מוצר, הגיג, רגש.
אמן החיים מקבל את החיים בהכנעה ברוכה, מכיר את הטוב והרע, את הימין והשמאל, את הדתי והחילוני והוא נע מעליהם, ובתוכם. ולא מתוך התנשאות אלא מתוך כוונה ללמוד. אמן החיים יודע שבכוחו לעצב את יצירת המופת הנקראת 'חיים'. מלידה ועד מוות הכל מקבל משמעות – צורנית, חושית, אינטלקטואלית, הומוריסטית, דינמית וספונטנית.
אמן החיים מאמין שהדברים החשובים בחיים ניתנים בחינם ובשפע – החיוך, החיבוק, האוויר, הים, השקיעה, הערפל בהרים, הציפור הדואה בשחקים.
אמן החיים בוחן כל הזמן את העולם בצורה 'ילדותית' ולא במובנה ההתנהגותי, כי אם בראייה התמימה, החפה משיפוט וסטריאוטיפים, ובעלת סקרנות חסרת רסן.
אמן החיים אוהב לשאול יותר מאשר לקבל תשובות. והוא שואל את השאלות הבסיסיות ביותר, הלכאורה טריוויאליות, בכל נושא שהוא נתקל בו ובדרך זאת הוא מסיר את הערפל שאופף את הנושא ונצמד לדבר הממשי עד שהוא מגיע ליסוד היסודות וגם אותו הוא מנסה לבחון. העיסוק בשאלות היסודיות בחיים מעלה את אמן החיים ממעל הבנליות של חיי היום יום. מעבר לאפרוריות של מירוץ החיים. כך שכל העת הוא מעמת עצמו עם הליבה של חייו.
בכל מקום אליו מגיע אמן החיים, הוא על תקן, העיתונאי, האנתרפולוג, והפילוסוף מבלי לשכוח להיות גם חבר ואדם.
אמן החיים לא יקבל לעולם דברים כמובנים מעליהם – תמיד יירד לשורש העניין – וינסה לראות את התמונה בכללותה.
אמן החיים יודע ומעריך את האירועים המשמעותיים בחייו. הוא אינו מביט על האירועים שחווה באופן שטחי, חומרי, וראוותני. האירועים החשובים הם לאוו דווקא רכישת הבגד החדש, הרכב החדש, סיום התואר או המעבר מטלפון ב'מסלול משפחה' ל'טלפון איזי'. לפעמים סתם שיחת חולין עם אדם זר תאב חיים יכולה לחולל בו שמות. אפילו סידור של ערוגת הגינה, קישוט של חפץ יקר ללב יכולים להקנות משמעות וערך. את האירועים הוא בוחן לפי הערך הסגולי שבהם, לא לפי כמות הכסף או הזמן שהתבזבז.
האירועים החשובים הם אלו שהיו בעלי ערך רגשי, רוחני.
אפילו לעמידה פאסיבית אל מול אפיזודות מן החיים, כמו לצפות באפרוח המבקיע את דרכו החוצה מן הביצה, לצפות בילד שמשתעשע לבדו, בזריחה מהדהדת לכל אלו יכולה להיות משמעות

 

חמישה ימים באוגוסט

האם אפשר לתאר במילים את מה שמופעל על כל החושים?
האם אפשר להמחיש במילה אחת אהבה מזוקקת?
איך אני יכול לתאר סערת רגשות? מהפכים נפשיים? ועוצמה מצטברת של חום כנות ושיתוף פעולה של שישים ותשעה אנשים חתך של גילאים, מעמדות, ומקומות שהחליטו לעשות 'סטופ' לחייהם כדי לנסות להסתכל אל עצמם מבעד למראה – בתקווה ששם תתגלה לפניהם דמותם האמיתית – מלאת הסתירות, גדושת הכאב, הבלבול והפחד.
כן, גם אני הייתי שם, חלק מאותם אנשים נפלאים שבאו לחלוק מעצמם מי יותר ומי פחות. כל זאת בסדנה להתפתחות אישית של חברת 'הומניקיישן'.
וזאת הייתה חוויה. חוויה שפעלה על כל טווח החושים, ללא כל מניפולציה כשהמטרה שעמדה לנגד עינינו הייתה להביא עצמנו לידי צמיחה אישית כשהמוטו שמלווה אותנו היה סיסמת הסדנה: "ליצור עולם שמתאים לכל אחד, תוך אהבה, אכפתיות ושיתוף פעולה".

בחמישה ימים מאומצים למדתי להסתכל על העולם בצורה אחרת. אומנם גם לפני אותה הסדנה היו באמתחתי כלים שאפשרו לי לראות את הדברים אחרת כחלק ממסע צמיחה אישי שעברתי. אך פתאום לראות את הכל משתלב כמו פאזל שאחרון חלקיו הושלם.
נקודת המוצא של הסדנה ומה שמשתמע ממנה היא ההנחה שלאדם ישנה את היכולת לבחור – ולא סתם לבחור. לבחור את הכל, החל מפעולת החיים הבסיסית ביותר שהיא: לחיות את החיים (תמיד הרי אפשר להתאבד) ומכאן הידיעה שלנו בני האדם ,ישנה יכולת לשלוט בתגובותינו לאירועים, ברגשותינו, ובמחשבות שלנו. למדנו גם עוד דבר מופלא: העובדה שאני נמצא במצב של תקיעות בחיי – זה בגלל שכך בחרתי!. אם אני ממשיך לשמור ולטפח טראומה מן העבר זה בגלל שבחרתי בכך. אם אני פוחד ממצב כלשהו זה בגלל שכך אני בוחר.
נכון שאין לנו שליטה על החיים הפיסיים, אבל כן יש לנו שליטה על התגובות והתחושות שאנו מפתחים כלפי העולם הפיסי- הוא עולם המציאות העובדתית -בניגוד למציאות המומצאת כפי שהיא עוברת דרך המסננים שלנו: אז אנו מלבישים על המציאות העובדתית: דעות, הסכמות, נורמות, סטריאוטיפים ועוד. בהקשר לכך הרי דוגמא: אדם מסוים חלה במחלת ניוון שרירים והוא מוגבל מאוד בתפקודו. זוהי המציאות העובדתית – מכאן מונחות לפניו שתי גישות לחיים: האחת שהיא הקלה והנוחה יותר והיא להתקרבן – זאת אומרת לחיות את דימוי הקורבן והמסכנות ובכך להעצים את האירוע ולחיות אותו יום אחר יום. הגישה השנייה טוענת שעל האירוע עצמו בשעת ההתרחשות אין לנו השפעה אך אנו יכולים לקבוע איך נגיב למקרה: להגיב במובן להתחדש, ובכך לגרום לעצמנו לצמוח מתוך האירוע. הדוגמא הקיצונית ביותר שאני מכיר היא מה שקרה לסטיבן הוקינג הפיסיקאי המהולל שהפך בעקבות מחלת ניוון שרירים לנכה שמסוגל להזיז רק עינו ולמרות זאת הוא לא מפסיק לחקור ולחדש בתחום האסטרופיסיקה, מה שמוכיח שוב את ניצחון הרוח על החומר.

אחת מן התובנות המדהימות שלמדתי, היא העובדה שבכל מצב בו האדם נתון גם באם מדובר במצב קשה – יש לו מכך מחיר ומולו רווח.
לדוגמא: באחד מן הווידויים המרגשים בסדנה עלתה בחורה וסיפרה תוך שהיא פורצת בבכי על מקרה של אונס שאירע לה לפני כמה שנים. היא סיפרה על ההשלכות של אותו מקרה שפגע קשות בתפקוד המשפחה, הדימוי העצמי ורחמים עצמיים שלא מפסיקים לעלות. מנחת הסדנה המיומנת, הקשיבה ברוב קשב, ושאלה אותה לגביי המחיר שהיא משלמת בעקבות מה שקרה? והיא סיפרה על הכאב, תחושת חוסר האונים, ועל הרצון לנקום. ומה היה הרווח שלך? שאלה המנחה "איך בכלל יכול להיות שמקרה כזה יביא לי רווח?" השיבה האישה. לאחר התעקשות של המנחה, שידעה להיות קשוחה, ולהציג בפני האדם העומד מולה את מראה חייו, ללא כחל ושרק ממנה אין הוא יכול לחמוק.
אט אט החלה האישה להבין שהייסורים העצמיים הללו, נושאים בחובם גם רווח: למשל תשומת הלב לו היא זוכה. המנחה המשיכה והוסיפה: "יכולת שליטה ובקרה ברגשות הסובב, כאשר הכל רוצים להבין לליבה. (היא הרי הקורבן, ולאף אחד אין זכות לומר לה אחרת ממה שהיא חושבת). מתברר שלמסכנות יש הרבה כוח (ושלא יהיה לאף אחד ספק שמישהו פה מזלזל במה שקרה, הדגישה כל העת המנחה). כשאתה קורבן זה גם מאפשר לך להיות תקוע באותו המצב, כי לשגרה, למוכר יש קסם גדול. והפחד משינוי גדול לפעמים מכל כאב. אבל אנשים שוכחים שכשהם עושים את השיקולים הללו, הם במילא במצב גרוע, כך שאין פה ממש ברירה?!.

במהלך הסדנה הבנתי לקח חשוב על טבע האדם: בהרבה מן המקרים בהם אדם שרוי במצוקה, בכאב, בתקיעות בחייו הוא יעדיף להיות צודק, מאשר להיחלץ מן המצב. לאגו יש כאן משחק חשוב ומרכזי. ליכולת האנושית לתרץ תירוצים אין גבול, משפטים בנוסח 'הזמן יעשה את שלו', או 'ככה זה בכל מקום', 'אין מה לעשות' 'זה לא תלוי בי' ועוד ועוד משפטים שמהווים צידוק למצב ויוצרים בסופו של דבר אדם שהוא תלוי נסיבות ששולטות בחייו. זהו הקורבן הקלאסי. נוכחתי לדעת שהרגלים בני שנים יכולים להשתנות בהחלטה של רגע, גם הרעיון שלכאב עמוק לוקח זמן ניכר להתפוגג הוכח כשיקרי: כאן לקחנו דוגמא מילדים שמסוגלים לעבור מתחושת כאב לשמחה בן רגע, כיוון שלילדים אין 'רשימות': שהם מכלול הדעות הקדומות, הנורמות, ההסכמות החברתיות. וגם הניסיון שלנו כל העת להשוות את המצב הקיים עכשיו למצבים אחרים בעבר יוצר תחושת תסכול. כל אלו ועוד אינם קיימים אצל ילדים. אצלם הקליטה עוברת ללא סינון כך שהם חווים את החוויה נטו באותו הרגע, ומכאן היכולת לעבור בקלות בין מצבי רוח.
ישנה מוסכמה אצל אנשים שעם רגש אי אפשר להתווכח: 'ככה אני מרגיש' מסנן אליך האדם ואתה נותר ללא תגובה. למדנו שזוהי תגובה שיש מאחוריה מחשבה, וכי רגש אינו נולד כך סתם מן האוויר, אנחנו לא פסיביים בנוגע אליו. לדוגמא: אם אדם ידחוף אותי ברחוב אני כנראה אגיב בזעם, אך אם אדע שבעצם הדחיפה הוא הציל אותי מתאונת דרכים הרגש שלי ישתנה למשהו חיובי יותר. דבר זה מלמד אותנו שישנה סיטואציה בחיים שבה אנו לוקחים חלק ועל הסיטואציה הזאת אנו מלבישים את ה רשימות שלנו.

גם לשפה יש משקל חשוב בהתמודדות שלנו עם משברי החיים: כשמשהו חווה מקרה 'אונס', ישנה מציאות עובדתית והיא אירוע בו משהו הפעיל כוח בניגוד לרצון האחר. כל פעם שהאדם נזכר באותו מקרה עולה רגש של עצב, נקמה ותחושת חוסר אונים למרות שגם במצב זה ישנה לאדם יכולת בחירה למשל העובדה שהוא צועק, מתנגד פיסית, גם זהו ביטוי של חופש הבחירה. ואם נעשה ניסוי מחשבתי נוכל לומר שיש הרבה אנשים שבשבילם יחסי מין בכפייה הם ממש תענוג. שוב פעם צץ הרעיון שהכל תלוי באיזה משקפיים אנו מסתכלים על המקרה. (מבלי לזלזל באף אחד). גם למילה 'אונס' ישנה כבר משמעות שהופקעה מן ההסבר הפשוט והיא טומנת בחובה מכלול של משמעויות, רגשות, וקורבנות ומסכנות. אותו הדבר נעשה למילה: 'טראומה'. אני יודע שרבים יגיבו בכעס על דברים מעין אלו, אך זוהי גישה אחרת לחשוב על החיים ואיך שאנו תופסים אותם. האדם בסופו של דבר צריך לשאול את עצמו את השאלה הבסיסית: 'מה אני רוצה לעזאזל להשיג מן המקרה הזה'? האם אני רוצה להישאר בתקיעות שלי, בצידוקים שלי? או שאני רוצה לצמוח למשהו חדש?

ומה עם הפחדים שחוסמים אותנו? הבחנו בדבר מדהים שהוא ככל שאנו נלחמים באותם פחדים כך אנו בעצם מעצימים אותם, מפרים אותם. תנסו לומר על דבר כל העת: 'זה לא מפחיד, זה לא מפחיד' ותיווכחו לדעת שהפחד מתעצם. אז מה אפשר לעשות? אולי לומר לעצמנו 'היי זה רק פחד'! ובכך להחזיר אותו לממדים ראויים. אולי להפוך את הפחדים שלנו לחברים הכי טובים שלנו? לנסות להסתדר אתו וגם להבין שהפחדים שלנו הם מורי דרך מצוינים. כך נבין שהיכן שטמונים פחדינו שם מצויים מקורות הצמיחה שלנו. מנחת הסדנה נתנה לנו דוגמא לכך מחייה: היא הסבירה שתמיד חששה מהעוצמה העודפת שלה, עד שהיא הבינה שהיא יכולה לצמוח מתוך זה והפנתה זאת לאפיק חיובי וכיום היא מנחה בכירה בארגון.


מה עוד למדתי? למדתני שאת החוקים צריך לשמור ולכבד אך לא להעריץ ולקדש, דבר אשר יכול להוביל אותנו לצייתנות עיוורת. ומן העבר השני של המתרס: לא למרוד לשם המרד. כי אז הפעולה נעשית שבלונית וישנה סכנה של התדרדרות לאנרכיה. והסיכוי שתישאר מחוץ למחנה גדול.
לדעת להלך בחוכמה בין שני הקטבים ולהבין שמעל החוקים נמצאים הדברים שלצורך שמירת נוצרו החוקים: שמירת האדם והחברה.
למדתי שאנו מתייחסים לעצמנו בחומרה רבה מדי. כשאנו באים לשפוט את הטעויות שלנו – אותם אנו מכנים 'כישלונות'. כדי שלא לתת לעצמנו סיכוי לצמוח מחדש. אנו שופטים את מעשינו בדיעבד, לאחד כשכבר ברורים לנו התוצאות אבל אנו שוכחים את העובדה שכשיצאנו לדרכנו לצורך השינוי קבלנו את ההחלטה על סמך מירב הנתונים שהיו לנו באותו הרגע מבלי לדעת בוודאות מה יהיו התוצאות. פעלנו על פי מה שנראה לנו כטוב ביותר לאותו הרגע. והאם יש משהו שיכול לדעת את התוצאות מראש? אפילו הפרוייקט השאפתני: שיגור מעבורת החלל 'צ'לנג'ר' לחלל נחל כשלון למרות אלפי שעות התכנון שהושקעו בו.
הבנתי הרבה דברים, בעיקר עד כמה לא הבנתי. הבנתי שאנו יכולים לא לבטוח במשהו שחי אתנו שנים, ובאותה העת להביע בטחון באדם זר שזה עתה נקלע לחיינו. אנו עושים כך כל פעם שאנו חוצים מעבר חצייה, ומפקידים את חיינו באנשים שלעולם לא נכיר.
הבנתי שכאדם טועה, אנו 'נשבח' אותו מעבר למצופה, אך כשמישהו עושה מעשה מוצלח, משהו טוב - כמה אז אנו מקמצים במילים. הבנו שאין לנו שום דבר מלבד את הרגע של כאן ועכשיו . ישנו פתגם מן המקורות שאני מאוד אוהב שמתייחס לנושא: 'העבר - אין, ההווה – כהרף עין, העתיד – עדיין, ודאגה – מניין?'.

בסוף מסע ההתפתחות האישית שעברנו חדרה לרבים מאתנו ההכרה שיש לנו את הכלים ליצור כל דבר, אם רק נעיז ללכת מעבר לפחדים למוסכמות, לצידוקים.
ברגע שנבין שאנו בני בחירה בכל דבר ודבר נכיר בעצמנו כאפשרויות – היכולת לראות בעצמנו אפשרויות למימוש עצמי שמה שמנחה אותנו הוא הרצון להגיע למודעות גבוהה להתנסות בכל מה שנרצה מבלי לחשוב על התוצאות ובכך כל דבר שנעשה במצב זה יהיה צמיחה. ואת כל זאת אנו נרצה מתוך רצון חופשי שאינו מותנה בדבר: לא בילדינו, בבן זוגנו, במקצוע שלנו, בכסף, במוצרים שלנו אלא אך ורק בנו עצמנו בלבד.
במצב שכזה אושרו אינו יהיה מותנה בדבר מחוצה לנו.

חוויה זאת לא הייתה שלמה לולא ההתנסויות המדהימות אותם חווינו דרך משחקים, ריקודים, עבודה בתוך זוגות. דמיון מודרך כשמעל הכל מרחפת אנרגיה של אהבה ללא תנאי. במובן זה נוצרה במשך ימי הסדנה אוטופיה של חברה שמושתת על אהבה, אמון, בטחון אחד בשני מבלי החשש להיפגע. אווירה תומכת שאפשרה יצירתיות ועבודה עצמית. מכך למדתי שיש עוד סיכוי לחברה שבה אני חי. סיכוי להשתנות, שיש בה המון מן החיובי. ושאם רק נסיר מעלינו את המחסומים, נוריד את הסחות הדעת, נעיז לתת שלא על מנת לקבל – אז נוכל לגלות את היפה החשוב והאמיתי – שכולנו רוצים חיבוק.
אני לוקח איתי מהסדנה את זריקת המרץ והעידוד
את הכנות של אותם אלה שחשפו את עצמם לפני כולם
את המבטים מלאי הברק של האנשים שעשו בעבור עצמם את הצעד הבא..
את המשחקים דרכם הבנתי, מה שלא הבנתי דרך השכל
ואת הידיעה שאם לא נשווה עצמנו לאחרים, כולנו ביחס לעצמנו – מושלמים.

 

מהי נתינה אמיתית ?

כולנו או לפחות רבים מאתנו מאמינים בערך הנתינה, רוצים להיות שותפים לה, וחושבים בוודאי שזהו יסוד חשוב לחיים מלאים. אם כך למה זה אף לא פשוט כל כך ויוצא אפילו שאנו נפגעים כשאנו נותנים ומעניקים ?
אני אחלק את התשובה שלי למספר חלקים שכל חלק מתייחס להיבט אחר של ערך הנתינה
1) מי רשאי לתת ? 2) למה בכלל לתת ? 3) איך בכלל צריך לתת 4) ומה חשוב לתת ?

'מי ראשי לתת ?' לכאורה כל אדם רשאי וצריך לתת, אך בפועל אני חושב שלא כל אחד רשאי לתת, כי זוהי זכות (ולא חובה כמו שרבים מאתנו נוהגים לחשוב) שאנו צריכים לעמול בשביל להגיע לרמה שבה אנו יכולים להעניק. לתת באמת רשאי אדם אשר עבר תהליך פנימי נפשי שהביא אותו אם להשתמש במטאפורה 'לידי ניקיון פנימי' אהבה והשלמה פנימית. כי לא ייתכן שאדם יעניק משהו מאהבה אם אין לו את זה לעצמו שאם לא כן הנתינה לא תהיה שלמה כי היא תבוא ממקור לא שלם, 'לא נקי' וממניעים פסולים.

'למה בכלל לתת?' – זה מחבר אותי לתשובה הראשונה, אצל מי שעשה עבודה פנימית השאלה הזאת לא תתעורר בכלל. ואני אסביר: ישנם כמה סוגים של נתינה – ישנו את זה שנותן כי רוצה להשיג אישור מהסביבה, להיות מקובל, מפורסם, לצבור כסף וזאת איננה סיבה ראויה בשביל לתת. ישנו את זה שנותן כדי להשיג שליטה – הוא נותן לך אבל בתמורה לכך הוא מצפה שתעשה כרצונו שתהיה בחברתו ובעצם כדי להפגין את עוצמתו.
ישנו את זה שנותן כי אין לו ברירה כי הנורמות מחייבות כך. הוא ירגיש אחרי שהוא נותן שהוא פראייר, ושמנצלים אותו.
ישנם תורות פילוסופיות שלמות של המוסר שמסבירות לנו שצריך לתת (או להיות מוסרי) כיוון שזוהי חובנו ואנו צריכים לעשות כך אפילו שזה לא טבעי לנו (עיין ערך עמנואל קאנט), הדתות טוענות שצריך לתת כיוון שכך ציווה האל וזאת גם אינה סיבה מספיק ראויה בשביל לתת כי במצב כזה האדם ישרה תמיד במתח פנימי בין הרצונות שלו לבין הצו הדתי ואז הנתינה לא תהיה טהורה.
הדבר הראוי הוא לתת ללא כל סיבה נראית לעין ולזאת מגיעים רק אחרי שעברנו תהליך פנימי שיוביל כך אני מקווה למצב אידאלי שבו הנתינה תהיה לטבע שני שלנו. היא בעצם תנבע מתוכנו באופן טבעי וללא מאמץ. ובזאת נהפוך לשלוחה של האלוקות , כי האל נותן ללא סיבה – כי הוא פשוט זה.

'איך בכלל צריך לתת?' – צריך לתת קודם כל לעצמנו במובן של הערכה עצמית, ודברים שאנו אוהבים וכמו שאמר גנדי: "היה אתה השינוי שהיית רוצה לראות בעולם' . צריך לתת לאנשים שאנו אוהבים ושקרובים אלינו כי אם ננסה לתת לכולם בעצם לא ניתן לאף אחד כי אנו מוגבלים ביכולת הנתינה שלנו בזמן שלנו ובאנרגיה שלנו. הכרתי אנשים שנתנו לכל העולם אבל לא למשפחתם או לאנשים הקרובים אליהם. צריך לזכור שאם כל אחד ייתן לעצמו ולאנשים שקרובים אליו אז ישרור בעולם מצב שבו לא נצטרך לתת לאף אחד מלבד לאלו שקרובים אלינו.

חבר הפנה את תשומת לבי לכך שגם כשהוא עושה מעשה טוב מתוך רצון לעזור נטו – כמו למשל כאשר אנו מעבירים זקנה את הכביש ואף אחד לא מסתכל עלינו ואין שום מצב שנרוויח מזאת – אפילו כך מיד לאחר המעשה אנו מרגישים תחושה נעימה כמעין תפיחה על האגו שלנו – ואז עולים בנו הרהורי כפירה שמא המעשה שעשינו לא היה טהור ויש בו אלמנט של אינטרס כי הנה אנו מרגישים ממש טוב עם עצמנו. אז הנה התשובה: אין בעייה עם כך שנרגיש טוב לאחר עשיית מעשה טוב, הטבע (או האל) עשו כך שנרגיש טוב כגמול על מעשינו, אך הפרדוקס הוא שאנו נרגיש טוב בתנאי שנעשה את המעשה ללא הצורך בטוב הזה. כמו אותה אימרה ידועה ממסכת עירובין : "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו".

'מה צריך לתת?' – צריך לתת לאנשים לא את מה שהם רוצים אלא את מה שהם צריכים. לא צריך לתת לאנשים דגים, צריך ללמד אותם לדעת לדוג. צריך לתת לאנשים דברים כדי שיהפכו לאחראים לחייהם ולא להפוך אותם לתלותיים. ובמובן זאת אומר שלא תמיד צריך בהכרך לעזור לאדם לקום אבל אסור לתת לו ליפול. אבל הנתינה הכי חשובה שאתה יכול להעניק לאדם זה לעזור לו לגלות את האלוקי שבו, את הנפלא והאנושי שבתוכו על ידי כך שתדבר אל ליבו באומץ ובכנות. כל ידי כך שתדבר איתו על החומרים שממנו הוא מורכב, על אותם דברים שמניעים אותו ושגורמים לו לקום בבוקר.
עוד דבר שצריך לתת הוא את הזכות לתת לנו . אני ידוע שרבים סבורים שהם אינם רוצים דבר מאף אחד, אך אין אדם שאינו זקוק למשהו, וגם אם אין אנו חושבים שאנו צריכים דבר עלינו להבין שאם מישהו רוצה לתת לנו דבר אין זו בושה אלא ממש זכות לקחת ממנו את מה שהוא רוצה שניקח. כי ברגע שאנו מאפשרים לו להעניק לנו מעצנו אנו גורמים לו לממש את הזכות שלו לתת.

 

אורי גלר ומשמעות הקיום

מאז ימי 'משה הקטן' והצמד 'צ'יקו ודיקו' לא הייתה עדנה כזאת לקוסמים, רבי המג, אשפי הלהטוטים, אומני התת ועל טבעי למיניהם.
למה זה קורה בעצם בתקופה זאת נשאיר לאנשי מדעי החברה אשר ימצאו לכך סיבות כאלו ואחרות ואף ינסו לקשור זאת ודאי למשבר שיצרה המלחמה בלבנון ממש כשם שיצרה המלחמה ביום הכיפורים דאז. מלחמה שהביאה לפיכחון כמו גם לתחושת אובדן הדרך מה שהוביל לתנועה של חזרה בתשובה ועוד.
אך אני הייתי רוצה להתמקד בפן אחד של התופעה: מדוע מאז ומעולם אנשים בעלי כישורים מיוחדים חלקם על טבעיים וחלקם אמני אשליות . מדוע כל אלו עוררו בלבו של האזרח התפעמות, תדהמה, וגילוי הערצה ?
לכאורה התשובה מובנת – אותם אנשים הוכיחו כי הם מסוגלים להפגין כוחות שהם מעבר למוסבר. וזה נכון אך אני טוען שבעצם הכל הוא בלתי מוסבר.
אומר זאת באופן פשוט – אין יותר מסתורין בקסמיו של אורי גלר, בקלפיה של מגדת העתידות, בראייתו החודרת של הרב המקובל, בכישוריו של הודיני גדול הקוסמים, בכל אלו אין יותר מסתורין מאשר בעלה אחד של אקליפטוס, או בזריחה מהדהדת של שמש הבוקר, או בנפלאות למידתו של תינוק. אך למה אנו לא מקדישים תוכניות בפריים טיים לעלי האקליפטוס ? זה פשוט משום כוחו של המובן מאליו, כוחו של ההרגל שמסמא את עינינו מפני זרם ההוויה המופלא שמתרחש לנגד ענינו בכל רגע ורגע.

 












לייבסיטי - בניית אתרים