העמותה
לאנשים מאושרים

 

 

 

אינטלגנציה רוחנית

עם הגילוי כי האדם אינו מורכב אך ורק האינטלגנציה שכלית (i.q) נחשפו והתגלו עוד ועוד אינטלגנציות שונות שמרכיבות את אישיות האדם . ספר זה של דנה זהר ואיאן מרשל לוקח את הקורא אל מסע בזמן וברבדי האישיות שלו דרך שירים אינדיאנים נבכי המדע המודרני והמחקרים השונים הפסיכולוגיה המודרנית שמבהירים כי לאדם בניגוד למחשבים להם ישנה אינטילגנציה שכלית ובניגוד לבעלי חיים המורכבים מאינטלגנציה רגשית יש לאדם רמה אחת יותר של אינטלגנציה רוחנית אשר גורמת לו ליצור ובעיקר לחוות את תחושת המופלא ממנו.

הוצ' כתר

שחרור מכבלי הידוע / יידו קרישנמורטי

בשפה ישירה וקולחת מספר לנו יידו קרישנמורטי מן המורים הרוחניים הבולטים של המאה ה 20 את מחשבותיו אודות האמת שאין אליה שבילים, אודות הדרכים להשגת השלווה ובעיקר איך ניתן להשיג חופש אמיתי בחינו

קטע בספר שמדבר על מהות החינוך הנכון :


"במסע מסביב לעולם אפשר להבחין עד כמה דומים בני האדם זה לזה, ואין זה משנה אם בהודו או באמריקה, באירופה או באוסטרליה. הדבר נכון במיוחד באוניברסיטאות. אנחנו מעצבים, כמו בתבנית, טיפוס אחד של אדם, שענינו העיקרי הוא למצוא ביטחון, להיעשות מישהו חשוב או לבלות טוב ולחשוב מעט ככל האפשר... עכשיו, מהי משמעות החיים? לשם מה אנחנו חים ונאבקים? אם חינכו אותנו להשיג אותות הצטיינות, להשיג משרה טובה, להיות יעילים יותר, להרחיב את שלטוננו על אחרים, הרי שחיינו שטחיים וריקים מתוכן. אם חונכנו להיות רק מדענים ומלומדים הדבקים בספרים, או מומחים המכורים לידע... אם אין בנו מיזוג עמוק של שכל ורגש, הרי גם כשנהיה משכילים מאוד, יהיו חיינו חצויים, מלאי סתירות ופחד. כל עוד החינוך איננו מטפח מבט שלם על החיים, הוא בעצם חסר משמעות.. בתרבות בת זמננו חולקו החיים לשטחים ריבם כל כך, עד שלחינוך אין תכלית אחרת מלבד הכשרה טכנית מסוימת או לימוד מקצוע. מבקום לעודד את תבונתו הכללית של הפרט, החינוך מעודד אותו להתאים את עצמו לדפוסים מקובלים וכך מונע ממנו להבין את עצמו כתהליך שלם. .. ישנה יכולת שמקורה באהבה, ויכולת זו עולה על היכולת הנובעת משאפתנות: האהבה היא המביאה להבנה מושלמת של החיים, ובלעדיה היעילות הופכת לאכזריות, האם אין זה העולם של ימינו? חינוכנו בהווה מותאם לתיעוש ומלחמה, ומטרתו העיקרית היא פיתוח היעילות. אנחנו לכודים בתוך מכונת התחרות האכזרית, הגורמת להרס הדדי."

מנוס מחופש / אריך פרום


לאחר מאות שנים של מאבק הצליח האדם להגיע לשפע חומרי שלא היה כדוגמתו. הוא בנה חברות דמוקרטיות, פיתח את המדינה והצליח להשתחרר מהכבלים שכבלו אותו בימים החשוכים של ימי הביניים – האדם זכה לחופש אך בה בעת הוא מוכן להתפתות ולמסור את החופש הזה בידי משטרים טוטליטריים.
מסתבר שהחופש הוא בעל משמעות כפולה לאדם המודרני: האדם שוחרר מהסמכויות המסורתיות והפך ל 'יחיד', אך בד בבד מבודד, חסר כוח וכלי שרת למטרות שמחוצה לעצמו, מנוכר מעצמו ומאחרים. האדם הגיע לדרגה של שליטה של הייתה כדוגמתה בטבע, אך החברה אינה שולטת בכוחות שבנתה במו ידיה. ההיגיון של היבטיה הטכניים של מערכת הייצור מלווה בחוסר ההיגיון של היבטיה החברתיים. משברים כלכליים, אבטלה ומלחמות קובעים את גורל האדם. האדם בנה את עולמו. הוא בנה בתי חרושת וגורדי שחקים, הוא מייצר מכוניות ובגדים, הוא מגדל חיטה ופירות. אך הוא נעשה מנוכר למעשה ידיו. הוא כבר אינו אדון העולם שבנה. היפוכו של דבר, עולם זה של מעשיי ידי האדם הוא אדונו, שלפניו הוא משתחווה ומנסה להשביע את רצונו, של מעסיקו, של הנורמות. הגולם שלו הפך לאלוהיו. העצמי הכולל שלו הפך כלי שרת של המכונה שבנה במו ידיו.
האדם נאחז באשלייה שהוא ניצב במרכז העולם, ועם זאת הוא חדור תחושה עזה של חוסר חשיבות וחוסר אונים, ממש כפי שאבותיו חשו בעבר במודע בעומדם מול אלוהים.

מצב זה מערער אותו, מחליש אותו ומכין אותו לכניעה לסמכויות חדשות. לעומת זאת החופש החיובי זהה להגשמה עצמית מלאה של הכוחנויות הגלומות ביחיד, יחד עם יכולתו לחיות חיים פעילים וספונטאניים.
החופש הגיע לנקודת משבר שבה, מונע בכוח הדינמיקה ההגיונית של עצמו, הוא מאיים להפוך לשלילתו. עתיד הדמוקרטיה תלוי בהגשמת האינדיווידואליזם, המשבר אינו נובע מכך שקיים אינדוודואליזם רב מידי, אלא מכך שמה שאנו מאמינים שהוא אינדיווידואליזם נעשה מונח ריק מתוכן . ניצחון החופש יתאפשר רק אם הדמוקרטיה תתפתח לחברה שבה היחיד, צמיחתו ואושרו, יהיו מטרתה ותכליתה של התרבות. שבה החיים לא יהיו זקוקים להצדקה בצורת הצלחה או כל דבר אחר, ושבה היחיד לא יהיה כפוף לסמכות או נתון למניפולאציות של כוח חיצוני, בין שזו המדינה ובין שזה המנגנון הכלכלי. ולבסוף, חברה שבה מצפונו והאידיאלים של האדם לא יהיו הטמעה של דרישות חיצוניות, אלא שלו באמת ובתמים.
עוד דבר שצריך לשים עליו את הדגש: שהייחוד האישי אינו עומד בסתירה לעקרון השיוויוניות. התזה שבני האדם נולדים שווים משמעה שכולם בעלי אותן תכונות אנושיות בסיסיות, שכולם שותפים לאותו גורל, שלכולם יש זכות לחיי חופש ואושר. אך השיוויוניות אין פירושה, שכל בני האדם דומים, מושג זה נגזר מן המישור הכלכלי שם הבדלי האישיות מתבטלים, אך כאנשים אמיתיים הם שונים, וטיפוח צביונם האישי הוא תמצית האינדיוודואליזם.

חופש חיובי בנוי על פעילות ספונטנית של מכלול החיים – פעילות זאת היא פעילות חופשית של האני, בפעילות זאת אין הכוונה לעשיית משהו, אלא לתכונה של פעילות יצירתית במישור הרגשי, תבוני, והחושני של האדם. מצב זה ניתן למצוא אצל האמנים כך שמחשבותיהם, רגשותיהם, ומעשיהם הם ביטוי עצמי שלהם ולא פעולות אוטומאטיות.
עמדתו של האמן היא עמדה רגישה, שכן למעשה רק הייחודיות של האמן המצליח זוכות להכרה. אם הוא אינו מצליח למכור את יצירותיו, הוא נשאר בעיני בני זמנו "תמהוני" ו "נוירוטי". במובן זה הוא דומה למהפכן: המהפכן המצליח הוא מנהיג, המהפכן שנכשל הוא פושע. גם ילדים קטנים הם דוגמא מובהקת לספונטאניות.
בהגשמה עצמית ספונטאנית מתלכד האדם מחדש עם העולם – עם אנשים אחרים, עם הטבע ועם עצמו. האהבה היא המרכיב החשוב ביותר של הספונטאניות. לא אהבה כיחס רכושני לאדם אחר, אלא אהבה כאישור ספונטני של הזולת. עבודה היא המרכיב השני – לא עבודה כפעילות כפייתית כדי להימלט מבדידות, לא עבודה כיחס לטבע שהוא בחלקו רצון להשתלט עליו, ובחלקו יחס של הערצה והשתעבדות למעשה ידיו של האדם עצמו. אלא עבודה כיצירה שבה האדם נעשה שותף לטבע במעשה הבריאה. בפעילות ספונטנית האדם מאמץ אל קירבו את העולם ולא מתוך תחושת רכושנות, כי אין כוח אמיתי בבעלות על חומר, רגש מחשבה, כוח אינו נובע משימוש בחפצים. מה שאנו משתמשים בו אינו שלנו אך ורק משום שאנו משתמשים בו. רק מה שאנו קשורים אליו באמת באמצעות פעילות יצירתית הוא שלנו. בין שזהו אדם או חפץ. פירוש של דבר שמה שחשוב הוא עצם הפעילות, התהליך ולא התוצאה. בתרבותנו, הדגש הוא בדיוק על ההיפך מזה. אנו מייצרים לא לשם סיפוק מוחשי אלא לתכלית המופשטת של מכירת סחורתנו. וכך אנו גם רואים את תכונותינו האישיות ואת תוצאות מאמצינו כסחורות. שאפשר למכור אותם תמורת כסף. יוקרה וכוח. הדגש מוסב מסיפוק בהווה, בנובע מפעילות יצירתית, לערכו של המוצר המוגמר. בכך מחטיא האדם את הסיפוק היחידי שיכול לגרום לו אושר אמיתי – החוויה של פעילות בהווה – והוא רודף אחרי רוח הרפאים, המותירה אותו מאוכזב ברגע שהוא מבין שלכד אותה – זהו אותו האושר הכוזב הקרוי הצלחה.

(מתוך 'מנוס מחופש', אריך פרום הוצ' דביר)

לייבסיטי - בניית אתרים